כיצד לכוון את הפטיפון?

כל מה שרציתם לדעת על כיוון ראש בפטיפון

פ וסט מקיף שמסביר איך לבצע מיטוב ביצועים בעזרת כיוון גאומטרי של הפטיפון. החלק הפרקטי של כיוון הראש בליווי התאוריה המצומצמת בלבד, נמצא ב תכל'ס - כיוון ראש.

כיוון פטיפון, או ביתר דיוק כיוון ראש, הוא כיוון גאומטרי שמטרתו לצמצם עד כמה שניתן את שגיאת המעקב האופקית של הזרוע. כיוון הולם של הפטיפון מבטיח לנו שאנו מתקרבים להפיק מהפטיפון את מקסימום איכות פלט שהוא מסוגל להעניק לנו, בהתאם לזרוע והראש המותקנים.

מה מכוונים? "כיוון פטיפון" הוא מונח כללי מאוד. בפועל אנחנו מכוונים את הראש, כך שמנוף המחט ניצב 90° לשתי נקודות מיוחדות הנקראות נקודות האפס, שנמצאות על קשת המעקב. בפועל אנחנו מכוונים את מנוף המחט. אנחנו לא באמת מכוונים את הראש וגם לא את המחט. הראש הוא רק אמצעי המכיל את המחט, והמחט קטנה מידי כדי לבצע כיוון פרקטי כלשהו.

אנחנו מכוונים את מנוף המחט, אותו מוט אלומיניום, בריליום, בורון, או מה שלא יהיה, שאליו מחוברת המחט. לא נוגעים בדבר העדין הזה! אנחנו מנסים לכוון את הראש המכיל אותו, ומסובבים בעדינות רק אותו, כך שמנוף המחט יהיה ניצב לסימונים על-גבי מד-זוית, בנקודות האפס. התהליך נקרא בפשטות (cart alignment) יישור ראש. אנחנו נתייחס לזה כאל כיוון ראש, ולאו דווקא למונח מהתרגום הישיר.

כיוון מקצועי אינו מתבצע ע"י הערכה בעין של זוית הראש בשלה, וסיבובו האקראי לכאן או לכאן, אלא באמצעות כלים יעודיים. הכלי העיקרי הוא מד הזוית (protractor) שמתאים לגאומטריה של הזרוע.

קיימים שלושה סוגים של מדי-זוית: מדי-זוית פשוטים (מוכרים בכינוי 'טיפשים'), מדי זוית 'שתי נקודות', ומדי זוית 'קשתיים'. מד זוית ניתן להוריד מהרשת ולהדפיס בבית. כל עוד קנה-המידה של ההדפסה תואם את זה של הקובץ (בקובץ קיים סרגל לאישור), הכלי יבצע את עבודתו. ניתן גם לרכוש סוגים רבים של יישומים מסחריים נוחים יותר לשימוש ועמידים יותר מנייר, אך כל מדי-הזוית פועלים על-פי אותה תאוריה.

התאוריה (אמל"ק)

התאוריה הזו נכונה עבור כל פטיפון בעל זרוע הנעה בקשת על פני התקליט, כלומר שצידה האחד מוחזק בציר המחובר לפטיפון וצידה האחר נע במסלול קשתי על פני התקליט.

ההאילוצים הגאומטרים בפטיפון הם שהמחט עוקבת אחר החריץ במסלול קשתי על-פני התקליט. הקשת הזו (קשת סגולה בתרשים) היא חלק ממעגל שקוטרו הוא האורך האפקטיבי של הזרוע. עם זאת, החריץ שהמחט עוקבת אחריו, נחרט במקור על-ידי מחרטה, שראשה נע ברדיוס התקליט, בקו ישר (קו ירוק בתרשים). התוצאה היא שגיאת מעקב. זאת משום שהמחט ממוקמת לאורך כל הקשת בזוית שאינה חופפת את זוית ראש המחרטה - חוץ מאשר בשתי נקודות.

בשתי הנקודות, הנקראות נקודות האפס, המחט (יותר נכון מנוף המחט) נמצאת במצב של ניצב 90° לרדיוס, ולפיכך במצב הכי קרוב שיכול להיות למסלול המקורי של ראש המחרטה. מיקום זה של המחט הוא אופטימלי, משום שהוא מייצג 0% של שגיאת מעקב.

למעשה, מיקום שתי הנקודות האלה הוא תאורטי. לכל אורך אפקטיבי של זרוע יש שתי נקודות אפס, איפשהו, על-פני מסלול קשת המעקב. בכיוון ראש - (יותר נכון בכיוון מחט, והכי נכון בכיוון מנוף המחט), אנו קובעים למעשה את מיקומן הפיזי של נקודות האפס על פני קשת המעקב. שינוי של האורך האפקטיבי, שאותו אפשר לשנות באמצעות שינוי מרווח האוברהנג, או שינוי של זוית ההיסט, משנה בהכרח את מיקומן של נקודות האפס. כאן למעשה, נכנסות שלוש תאוריות מתמטיות נפוצות לגבי מיקומן הרצוי של נקודות האפס ביחס לפני התקליט.

חשוב לציין שככל שהמחט מתקרבת לנקודת אפס על פני קשת המעקב, אחוזי שגיאת המעקב יורדים. על אותו משקל, ככל שהמחט מתרחקת מכל אחת משתי נקודות האפס, אחוזי שגיאת המעקב עולים. אם, למשל, היינו יכולים לרווח את נקודות האפס על פני קשת המעקב בצורה כזו שהמרחק של המחט אל כל נקודה, והמרחק של המחט מכל נקודה - שווים, הרי שמה שקיבלנו בפועל, הוא מיצוע של אחוזי שגיאת המעקב לאורך כל הקשת. זו לדוגמה, מהותה של תאוריה מקובלת אחת, מתוך השלוש הנפוצות.

שלושת הגדולים

באורוואלד - (H.G. Baerwald) מתמטיקאי גרמני שמאמרו מ-1941 (Optimal Pickup Design) ,הקנה לו מעמד של חלוץ בהבנת התחום. על-פי Baerwald, שגיאת המעקב (עיוות) הקיימת בתחילת התקליט, באמצעו (שם היא בשיאה), ובסוף התקליט, חייבת להיות זהה לאורך כל קשת המעקב.

בשיטה של Baerwald נקודות האפס האופטימליות נמצאות במרחקים של 66.0 ו-120.89 מ"מ מאמצע התקליט, על-גבי הרדיוס.

במאמרו מציין Baerwald בין השאר, שלשטח החריץ יש השפעה על מיקום נקודות האפס. שטח החריץ בתקליט נקבע בתקינה הקובעת באיזה מרחק מהמרכז מתחילים לחרוט את התקליט, ובאיזה מרחק מסיימים. התקינה המודרנית שונה מהתקנים הגרמנים של 1941, והמרחקים המצויינים כאן נכונים לתקן IEEC המודרני יותר, הקובע שטח חריץ שמסתיים ב-60.325 מ"מ מהמרכז, ומתחיל ב-146.05 מ"מ. המרווחים האלה ידועים יותר בשמם המבלבל, החריץ הפנימי והחריץ החיצוני.

לאופגרן - (Erik Olof Löfgren 1897-1986) - מתמטיקאי שוודי, אשר קדם לבאורוואלד בשלוש שנים בפרסום מאמר דומה בגרמנית כבר ב-1938.

לאופגרן דגל בצמצום שגיאת המעקב והעיוות שהיא גורמת לכל אורך קשת המעקב. לשיטתו, נקודות האפס נמצאות במרחקים 70.03 ו-116.6 מ"מ ממרכז התקליט.

שיטת הכיוון של לאופגרן הנקראת Löfgren A, היא למעשה שיטת הכיוון המיוחסת לבאורוואלד. אין הבדל מהותי בין השתיים וזו, המפורסמת יותר של באורוואלד, מבוססת במרביתה על משוואות שהגה לאופגרן ב-1938. מה שמייחד את לאופגרן היא שיטת Löfgren B.

Löfgren B - היא התאוריה שעל פיה יש לצמצם את שגיאת המעקב ולמצע אותה לעיוות RMS בין החריץ הפנימי לחריץ החיצוני, אך על חשבון שגיאת מעקב ועיוות מעט יותר גבוהים בתחילת התקליט ובסופו.

במילים אחרות, בעוד ש-Baerwald מציע למצע את שגיאת המעקב לאורך כל הקשת, Löfgren מציע למצע את שגיאת המעקב רק בין נקודות האפס. בשיטה הראשונה העיוות אחיד לאורך כל התקליט. בשיטה השנייה, העיוות יורד בין נקודות האפס, אך גובר לפני הנקודה הראשונה ואחרי הנקודה השנייה.

כיום יש סברות¹ שמטילות ספק בחלוציות של Baerwald וטוענות שאימץ משוואות ממאמרו של Löfgren מ-1938. באוורואלד ציין את Löfgren כרשימת הסימוכין של מאמרו במקום השלישי. מה שחשוב לזכור הוא ששיטת Löfgren-A זהה במהותה לשיטת Baerwald.

סטיבנסון (J.K. Stevenson) - מתמטיקאי ופיזיקאי אנגלי, המפורסם בהקשר הנידון במאמרו Pickup Arm Design-1 שהתפרסם במגזין המדעי Wireless World ביוני ²1966.

סטיבנסון הוא אולי המפורסם ביותר בהקשר של שיטות כיוון פטיפון, אך גם אחד מהפחות מובנים. הסיבה לכך היא שסטיבנסון התייחס למעשה לשלוש שיטות שונות למיטוב ביצועים בתקליטי "7, "10, ו-"12, ששטח החריץ שלהם שונה ברוחבו. סטיבנסון התאים את משוואות Löfgren-A לרוחב התקליט והציע פתרונות למיטוב ביצועים משל עצמו.

הפתרון הידוע ביותר של סטיבנסון - 1B, מדבר על נקודות אפס במרחקים של 60.325 מ"מ ו-117.42 מ"מ ממרכז התקליט ומתאים לשם כך את משוואות Löfgren-A לשטח חריץ של בין 54.8 מ"מ ל-145.3 מ"מ מהמרכז.

התאוריה של סטיבנסון ע"פ 1B היא שהעיוות הגדול ביותר נמצא בסוף התקליט, ועל-כן הוא מנסה לפתור את הבעיתיות של האזור הזה. סטיבנסון מניח את נקודת האפס הפנימית בסוף שטח החריץ, ב-60.325 מ"מ מהמרכז.

מה שמייחד את סטיבנסון, המאוחר מבין המתמטיקאים חלוצי שיטות הכיוון, היא התייחסותו לבעיית המהירות הליניארית המצטמצמת בחריץ הפנימי. המידע האנלוגי בחריץ הפנימי דחוס יותר עקב מהירות ליניארית נמוכה יותר.

הבעיתיות הזו מוכרת יותר כ-igd קיצור של Inner Groove Distortion, והיא נובעת מהעובדה הפשוטה שבחריץ הפנימי של התקליט, המידע (המודולוציות) דחוס יותר. בעוד שהחריץ הפנימי בתקליט LP מסתובב בדיוק באותה המהירות שבה מסתובב החריץ החיצוני, 'מהירות החריץ' או, המהירות הליניארית של קריאת החריץ, שונה.

הנוסחה למהירות ליניארית "V" בתקליט LP המסתובב במהירות של 33.33 סל"ד, פשוטה והגיונית: V=2πr x 33.33/60. הסימול 2πr מייצג, כמובן, את היקף החריץ, והכפלתו בסל"ד, ואז החלוקה ב-60, מניבה מהירות לשנייה. אם הרדיוס r מוצב בסנטימטרים, נקבל מהירות בסנטימטרים לשנייה.

מה שקורה בפועל בתקליט LP הוא, שהמהירות הליניארית של החריץ הפנימי קטנה פי 2.3 מזו של החריץ החיצוני. אם נקליט אות של 1KHz על גבי החריץ החיצוני, הוא יאוחסן על-פני שטח חריץ ארוך פי 2.3, מאשר אותו אות בדיוק שיוקלט על-גבי החריץ הפנימי. ההבדל היא בדחיסות של המידע. דחיסות של מידע מייצרת מגוון תופעות שליליות, כמו למשל צמצום טווח דינמי ועיוות. אם תרצו, בהקבלה דיגיטלית, חישבו על כך כעל תמונה ברזולוציה נמוכה יותר.

התאוריה של סטיבנסון מתמקדת בבעית ה-idg ושואפת לצמצם את שגיאת המעקב במיוחד באיזור החריץ הפנימי.

מי צדק?

כולם צדקו. מדובר במשוואות מתמטיות שאין עליהן עוררין. כולן מטפלות בפתרונות אפשריים לסוגיית שגיאת המעקב, וכולם מציעים פתרונות המבוססים על משוואות Löfgren-A המיושמות על שטחי חריץ שונים. כל אחת מתאוריות הכיוון מניבה נקודות אפס, שהן לדעת בעל התאוריה - האידיאליות ביותר. כל התאוריות הן בעצם פשרה. מיטוב ביצועים בחלק זה או אחר של התקליט, במחיר של לחיות עם רמת עיוות כזו או אחרת, במקומות אחרים.

גם אם נניח לרגע שכל העולם משתמש בתקליטי LP בעלי שטח חריץ זהה (מה שבימינו עשוי להיות קרוב יותר למציאות מאשר בשנות ה-60' ובוודאי בשנות ה-30' וה-40'), עדיין לא חילצנו את כל הנעלמים מהשאלה, איזו תאורית כיוון תגרום לפטיפון שלנו להישמע טוב יותר? ספוילר: אין לכך תשובה החלטית, ולא יכולה להיות.

את הדיון הזה התחלנו מנקודות האפס, בכך שציינו שמה שבעיקר משפיע על מיקומן הוא קשת המעקב. זו בתורה נגזרת מהאורך האפקטיבי של הזרוע ומרווח האוברהנג, שהוא חלק מכך. במילים אחרות, לזרוע שלכם, לשלה שמותקנת עליה, אפילו לראש שהתקנתם בה, עשויה להתאים תאוריה אחת, על-פני האחרות. השאלה הזו מורכבת מאוד. עדיין לא התייחסנו למאסטרינג, ולאופי התוכן (קלאסי?, רוק?, מטאל?, רועש? שקט?) המצוי בתקליט ובייחוד בחריץ הפנימי של התקליט, וגם לא לעוצמת ההקלטה.

קצרה היריעה אך כמובן שכל אלה גורמים המשפיעים על שיטת הכיוון הרצויה לנו. כלל אצבע בהנדסת מאסטרינג בשנות הזוהר של הויניל, היה למשל, שאת התוכן השקט (הפחות עמוס) השאירו לחריץ הפנימי, היכן שהתוכן נדחס ממילא. יש לכך סיבות טובות (מהירות ליניארית נמוכה), אבל יש גבול עד לאיזו רזולוציה ניתן לרדת בכוון פטיפון. אין הרבה הגיון בלבצע כיוון סיזיפי עבור כל תקליט ותקליט. כבר הזכרנו - פשרה!

עולם התאוריות יותר עשיר ממה שתיארנו עד עתה. באורוואלד, לאופגרן, וסטיבנסון הם אמנם אבות המזון של תאוריות כיוון הפטיפונים, אך הם אינם היחידים. יצרנים שונים, במיוחד הגדולים, אימצו להם במרוצת השנים תאוריות כיוון שהן נגזרות של השיטות הקודמות.

כך למשל, מהנדסי המותג Technics של משפחת מצושיטה היפנית, בעליה של חברת העל Panasonic, אימצו שיטת כיוון שהיא נגזרת של השיטה של סטיבנסון. הרעיון שלהם, בדומה למקור, הוא צמצום השפעת שגיאת המעקב ככל שהמחט מתקדמת לאורך הקשת אל עבר החריץ הפנימי.

ל-Technics יש גם שיטת כיוון פשוטה יותר, שאינה מצריכה שימוש במד-זוית. בחלק מהפטיפונים של החברה, כמו ה-SL-1200 האגדי וניגזרותיו השונות, מספיק ליישר את הראש בשלה ולדאוג שהמרחק מדיסקית האיטום שבמחבר, אל קצה המחט, יהיה בדיוק 52 מ"מ. התקן הפלסטיק הפשוט שהחברה סיפקה לשם כך, חסך את כאב הראש שבכיוון הפטיפון באמצעות מד-זוית מהצרכנים. כיוון שכזה מבטיח מרווח אוברהנג, שמביא את האורך האפקטיבי של הזרוע לקשת המעקב הרצויה, ולנקודות האפס שהיצרן תכנן.

חברת Pioneer בדומה מאוד ל-Technics, מציעה בדיוק את אותה שיטת כיוון, רק שהמרווח שלהם נמדד ב-49 מ"מ בין האטם לקצה המחט. ככלל אצבע, הרבה מאוד יצרנים יפנים קרובים יותר לתאוריה של סטיבנסון מאשר לכל שיטת כיוון אחרת. אם יש לכם פטיפון יפני קלסי עם הזרוע המקורית, בייחוד תואמי טכניקס למינהם, נסו קודם כל את שיטת סטיבנסון.

היצרן הבריטי SME החליט לאמץ את שיטת סטיבנסון בזרועות היוקרה מסדרת 309. השיטה ש-SME החליטו לאמץ, אינה השיטה המקובלת 1B, אלא דווקא 1A, שעל-פיה נקודות האפס מצויות ב-63.5 מ"מ ו-119 מ"מ מהמרכז. זה לא מעיד על-כך שאנו לא יכולים לבחור שיטת כיוון אחרת לזרוע SME-309, זה רק סימן לכך שהיצרן סבור שהשיטה אופטימלית עבור הזרוע שלו.

חברת הפטיפונים השוויצרית Thorens אימצה גם היא שיטת כיוון משלה. השיטה, ככל הנראה, קרובה מאוד ל-Baerwald או Löfgren-A. גם טורנס הציגו לצרכנים סוג של קיצור דרך בכיוון הראש. החברה סיפקה לצרכנים התקן פלסטיק שקוף וקטן שהתלבש, לצורך הכיוון, על הראש בתוך השלה. על גבי ההתקן היו מסומנות שנתות - שסימנו את מיקום קצה המחט. ברגע שקצה המחט התיישר עם השנתות, הכיוון הושלם, והצרכן נדרש רק להדק את ברגי הראש. גם כאן, מאחורי הקלעים, נעשה שימוש במרווח האוברהנג, על-מנת להביא לאורך האפקטיבי הרצוי של הזרוע, לרדיוס קשת המעקב הרצוי, ולפיכך, לנקודות האפס שהיצרן תכנן.

בקיצור... (תאוריה)

קיימות שלוש שיטות מקובלות לכיוון ראש, שמבוססות על שלוש תאוריות מתמטיות של שלושה מתמטיקאים ידועים בתחום. אלו הן:

• Baerwald (זהה ל-Löfgren A)

  עיקרון: שגיאת המעקב (עיוות) הקיימת בתחילת התקליט, באמצעו (שם היא בשיאה), ובסוף התקליט, חייבת להיות זהה לאורך כל קשת המעקב.

  נקודות האפס נמצאות במרחקים של 66.0 מ"מ ו-120.89 מ"מ מאמצע התקליט, על-גבי הרדיוס.

• Löfgren B

  עיקרון: יש לצמצם את שגיאת המעקב ולמצע אותה לעיוות RMS בין החריץ הפנימי לחריץ החיצוני, אך על חשבון שגיאת מעקב ועיוות מעט יותר גבוהים בתחילת התקליט ובסופו.

  נקודות האפס נמצאות במרחקים של 70.290 מ"מ ו-116.6 מ"מ מאמצע התקליט, על-גבי הרדיוס.

• Stevenson (פתרון 1B לתקליטי LP)

  עיקרון: העיוות הגדול ביותר נמצא בסוף התקליט, ועל-כן יש לפתור את הבעיתיות של האזור הזה.

  נקודות האפס נמצאות במרחקים של 60.325 מ"מ ו-117.420 מ"מ מאמצע התקליט, על-גבי הרדיוס.

תכל'ס - כיוון ראש

לפני שמתחילים אנו נדרשים להחליט על שיטת כיוון ראש ולהשיג מד-זוית (פרוטרקטור) מתאים. אם אין לנו העדפות, או מושג עם איזו שיטת כיוון ראש להתחיל, השיטה של Baerwald היא בדרך כלל התחלה טובה. לפטיפונים יפנים, Technics ותואמים שונים לדוגמה, השיטה של Stevenson עשוייה להתאים יותר.

מד-זוית (פרוטרקטור) 'טיפש' או בעל שתי נקודות, מיועד לשימוש לכיוון ראש כמעט בכל פטיפון. כל עוד המסילות בשלה ארוכות דיין כדי להסיט את הראש אחורה וקדימה ע"מ לכוון את מרווח האוברהנג התואם את שיטת הכיוון שנבחרה, מד-הזווית יעשה את עבודתו. מדי-זוית אלה נחשבים לאוניברסליים משום שאין צורך לדעת את האורך האפקטיבי של הזרוע בכדי להשתמש בהם.

את מד-הזוית (פרוטרקטור) נרכוש, או נוריד ונדפיס, רק לאחר שבחרנו שיטת כיוון ראש. מד-הזוית מתבסס על נקודות האפס שמיקומן על קשת המעקב נקבע על-פי השיטה שבחרנו.

הדרך המהירה ביותר להשיג מד זווית היא להוריד קובץ של מד-הזוית המוגמר, ואז להדפיס אותו. ניתן גם לייצר אותו במחולל מקוון ואז להוריד ולהדפיס. לא חסרים מדי-זוית מסחריים, הכוללים עזרים וסרגלים שונים שניתנים לרכישה באופן מקוון. אם אין לכם נסיון קודם בכיוון ראש, אנו ממליצים לדחות רכש של אביזרים מסוג זה, עד שתדעו מה בדיוק הכי מתאים לכם.

האתר alignmentprotractor.com מספק לנו אפשרויות לייצר לא רק מדי-זוית בעלי שתי נקודות, אלא גם מדי-זוית קשתיים. כל מה שאנו צריכים להחליט הוא באיזו שיטת כיוון לבחור.

ערכי ברירת המחדל שהמחולל באתר מציג, טובים דיים ברוב המקרים. אנו ממליצים לסמן את תיבת הסימון הריקה כדי לקבל מד-זווית שבתחתיתו מצויינות מידותיו במילימטרים. זה יקל עלינו לוודא שההדפסה בוצעה לקנה-המידה הנכון של 100%. אין צורך בנייר מדפסת מיוחד, A4 סטנדרטי יתאים. בעמוד המחולל קיימות הוראות השימוש בו, והנחיות כיצד להדפיס את מד-הזוית כך שקנה-המידה יישמר.

גם באתר vinyl engine תוכלו למצוא הרבה מדי-זוית שימושיים מוכנים להורדה מיידית. אלה הם בעיקר מדי-זוית אוניברסליים גנריים, שיתאימו ברוב המקרים. עם זאת, לאחרונה קיימים ברשת דיווחים על-כך שהאתר אינו מקבל חברים חדשים. יש להיכנס כמשתמשים רשומים על-מנת לבצע הורדות. מי שאין לו חשבון באתר לא יוכל להעזר בו במקרה זה.

אם הדפסנו מד-זוית, חובה לודא שקנה-המידה שרד את ההדפסה. אם כתוב על גבי הפלט של המחולל האורך של מד-הזוית (נניח 190 מ"מ), זה חייב להישאר זהה גם על הנייר. ייתכן שזה יקח לנו כמה הדפסות, כמה נסיונות להגדיר את המדפסת, אבל אין ברירה! זה חייב להיות בקנה המידה הנכון. אם קנה המידה לא נשמר גם על הנייר, כל המאמץ לא שווה כלום!

אם משתמשים במד-זוית שיצרנו באמצעות מחולל, יש לודא שחור הספינדל, שאנו אמרוים לנקב, מנוקב בקוטר של הספינדל. לא נצליח לנקב את מד-הזוית באמצעות הספינדל עצמו ללא הכנה של הנייר. חבל על המאמץ, הנייר יקרע. אחת הדרכים היעילות לנקב מד-זוית, היא לחרוץ בעזרת סכין חיתוך "X" קטן במרכז העיגול ולהרחיב אותו בעזרת עט או מסרגה, עד כמ"מ מההיקף. אחר כך אפשר לתת לספינדל לסיים את הניקוב.

שימוש במד-זוית רגיל לכיוון ראש

 את מד-הזוית משחילים על הספינדל. בשימוש במד-זוית שאינו מד-זוית קשתי, לא מקבעים את הפלטה. היא אמורה להסתובב בחופשיות. זה כמובן מחייב זהירות יתר בתנועות שלנו. במהלך כיוון הראש המחט יושבת בתוך חור זעיר שננקב בעזרת סיכה, בנקודות האפס. אסור להזיז דבר, למעט תנועות מעלה ומטה של הזרוע. תנועה אופקית, כסיבוב הפלטה, עלולה לתלוש את המחט ממקומה. זהירות היא שם המשחק!

 בשלב הבא אנו לוקחים את הזרוע ומניחים את המחט כך שהיא יושבת בדיוק על נקודת האפס החיצונית, או הפנימית. לא משנה מהיכן מתחילים. מה שחשוב הוא שהמחט לא תישאר מרצונה על נקודת האפס במד-הזוית. לכן, ניקבנו חור זעיר בעזרת סיכה, בדיוק בשתי נקודות האפס על-גבי מד-הזוית. עתה, יכולה מחט להישאר במקום שבו הנחנו אותה.

 הרעיון המרכזי הוא להביא את הראש למצב שבו הוא מקביל לקווים המסומנים על גבי מד-הזוית. אם קשה לראות זאת בתמונה, זה בגלל שקשה לראות זאת גם בחיים האמיתיים. יש לנו פתרון לעניין הזה, אבל נציג אותו עוד מעט. בינתיים, חשוב להבין שמה שאנחנו מכוונים כאן בעצם,הוא את מנוף המחט, ולא את הראש. הראש הוא רק אמצעי לכך. תאורטית, היינו רוצים לכוון את המחט כך שהיא ניצבת לנקודת האפס. בפועל המחט קטנה מידי, וגם אין לנו שום הבטחה שהיצרן התקין אותה במקומה ללא זווית זנית' כלשהי. בעניין הזה אנחנו רק מקווים לטוב.

הדבר הבא שהכי קרוב להתיחסות פיזית הוא מנוף המחט (cantilever). רואים אותו בעיניים, ניתן לראות את הזוית שלו ביחס לראש, והכי חשוב, ביחס לקווים על מד-הזוית. גם בעניין הזה, אנחנו מקווים שהיצרן התקין את מנוף המחט כשהוא מקביל וממורכז בתוך הראש. אין לנו הרבה מה לעשות בעניין ממילא. אבל... בניגוד למחט, סטיה של מנוף המחט ממירכוז בראש, ניתן לראות בעיניים ולתקן ביחס למד-הזוית.

בשורה התחתונה, לא יעזור לנו אם הראש ניצב 90° ביחס למד-הזוית (ולכן ביחס לנקודות האפס) אבל מנוף המחט אינו ניצב. מאוד יעזור לנו שמנוף המחט יהיה ניצב לנקודות האפס, והראש... פחות מעניין אותנו. אם מנוף המחט מקביל לראש - מה טוב! אם לא - אנחנו ממילא מכוונים את מנוף המחט ולא את הראש. זאת למרות שכל העסק הזה מכונה 'כיוון ראש'.

 מה קורה כאשר ברור שהראש אינו ניצב לסימונים על-גבי מד-הזוית? במקרה כזה אנחנו צריכים פשוט לסובב את הראש בשלה, עד שמקבלים את הזוית המבוקשת ביחס למד-הזוית. יותר קל לומר זאת מאשר לבצע. העסק עדין, יש להיזהר שלא לפגוע במחט, וכאשר מהדקים את הברגים, יש לנו בד"כ תזוזה סיבובית קטנה, אך בלתי-צפויה של הראש. התנועות הן עדינות, קטנות, ודרוש ניסיון נרכש כדי לבצע זאת נכון בפעם הראשונה.

לפעמים, בעת כיוון הראש, קל יותר שלא לשחרר את הברגים עד הסוף, אלא להשאירם חצי מהודקים. כך, עם הפעלה של מעט כוח סיבובי על הראש, הוא ינוע לכיוון הרצוי. כאלטרנטיבה, אפשר לשחרר בורג אחד ולהשאיר את השני חצי-מהודק. זה מייצר אפקט של ציר, והראש נע ביתר קלות לכיוון הרצוי. ההידוק צריך להיות הדרגתי. פעם מסובבים בורג אחד חצי סיבוב, ופעם בורג שני. אין להדק יתר על המידה.

ברוב הזרועות, וברוב השלות בעלות התקן הרכבת ראש סטנדרטי של "1/2, הראש מוחזק בשלה באמצעות שני ברגים הנעים בתוך שתי מסילות. החריג מהכלל הן זרועות SME מסדרת 3009, 3012 וכדומה. השלות מחוסרות מסילות, וברגי ההידוק של הראש קבועים במקומם. בזרועות אלה מנגנון הכיוון שונה מעט ממה שתיארנו. העיקרון זהה לחלוטין, אך אין לנו אפשרות לסובב את הראש ביחס לשלה. כדי לכוון את הראש, כך שמנוף המחט יהיה ניצב למד-הזוית, יש להחליק את הזרוע על התושבת האחורית שלה, אחורה או קדימה. יש לשחרר לשם כך את שני ברגי מחלק התושבת, ויש לכך כלי יעודי. לרוב אפשר להשתמש במברג שטוח.

מה שקורה בפועל כאשר מחליקים זרוע SME על התושבת שלה, הוא שינוי מרווח ההתקנה של הזרוע. לפיכך, מתקבלת גם התאמה ברדיוס קשת המעקב שלה. ל SME יש מד-זוית פשוט בעל נקודת אפס אחת בלבד. מדי-הזוית מסוג זה מכונים מדי-זוית 'טיפשים'. זהו רק כינוי. ברעיון וביישום יש הרבה מחשבה.

 כאשר מצליחים לכוון את הראש בנקודת האפס הראשונה, מעבירים את המחט לחריר שניקבנו בנקודת האפס השניה. התהליך חוזר על עצמו. במידה והראש לא ניצב לנקודת האפס השניה, יש לחזור על שחרור הברגים, סיבוב הראש על צירו בשלה, והידוק מחדש. נחזור על כך עד שהראש יהיה מקביל לקווים על-גבי מד-הזוית גם בנקודת האפס השניה. ואז... נחזור לנקודה הראשונה ונוודא שהכל עדיין מיושר. הראש חייב להיות מיושר בשתי נקודות האפס.

במידה וחזרנו פעמיים או יותר לאותה נקודת אפס, והראש עדיין לא מיושר, סביר להניח ששגינו בהדפסת מד-הזוית, או שייצרנו מד-זווית לא מתאים. אם בגאומטריה של מד-הזוית קיימת שגיאת קנה-מידה כתוצאה מהדפסה שגויה - לא נצליח לכוון את הראש לעולם. זאת משום שאם קנה המידה שגוי, קשת המעקב שגויה אף היא, ואין עליה בהכרח נקודות אפס, ובודאות הן אינן נמצאות על-גבי התקליט, במיקום שהן מסומנות על-גבי מד-הזוית.

לבסוף, כדי להקל על עצמנו בבחינת זוית הראש ביחס למד-הזוית, יש טריק פשוט ויעיל. כל מה שאנו צריכים הוא חוד גרפיט של עיפרון מכני, ופיסת סרט דביק או מדבקה עגולה. את חוד הגרפיט נצמיד בעזרת המדבקה לדופן הקדמית של מגן המחט, או לחזית הראש, באופן בו הגרפיט ניצב לראש. עתה, קל יותר לזהות כאשר הראש מכוון ומנוף המחט ניצב למד הזוית. חודי גרפיט אפשר להשיג, בין השאר ברשת מקס-סטוק, או סטימצקי, בעלות זניחה.

שימוש במד-זוית קשתי (arc protractor)

מדי-זוית קשתיים (arc-protractors) שונים ממדי-זוית פשוטים בכך שהם 'תפורים' על-פי מידה. המידה היא מרווח ההתקנה, שהוא כמובן חלק מהאורך האפקטיבי הקובע את קשת המעקב. מד-זוית קשתי מאפשר לנו לכוון את מרווח האוברהנג בנפרד מזוית ההיסט.

מד-זוית רגיל מכוון עבורינו את מרווח האוברהנג ואת זווית ההיסט בו-זמנית. מד-זוית קשתי נותן לנו את האפשרות להפריד בין הנתונים הגאומטריים האלה, ולכוון כל אחד בנפרד. תאורטית, זה אמור להקל עלינו את כיוון הראש. בפועל, אנו צריכים להיות זהירים מאוד בבחירת (או הדפסת) מד-הזוית, וברמת הדיוק של הנתונים שאנו מספקים ליצירתו.

לפני שמתחילים

לפני שמתחילים אנו חייבים לדעת את מרווח ההתקנה של הזרוע שלנו. מרווח ההתקנה, הידוע בכינוי "pivot to spindle" הוא בדיוק זה - המרווח שבין ציר הפטיפון לציר הזרוע. את מרווח ההתקנה אפשר לברר - או למדוד.

קיים מסד נתונים גדול יחסית לנתוני זרועות באתר של vinyl engine שאפשר להיעזר בו. לא כל זרוע מופיעה שם, ולא לכל זרוע שמופיעה קיימים נתונים. לכן, אפשר להיעזר באתר של יצרן הפטיפון וגם באתרים שמתמחים בציוד אודיו, כמו למשל הפורום המצויין של audiokarma בנושא פטיפונים.

כדאי יותר לברר את מרווח ההתקנה מאשר למדוד אותו, אלא אם כן אנו בטוחים שהמדידה מדוייקת. מדובר במדידה ברמת חלקי מילימטר, ולכן מדידה באמצעות סרגל, מטר, או סרט מדידה לא תניב בד"כ תוצאות מדוייקות דיין.

קיימים גם סרגלים יעודיים שניתן לרכוש באופן מקוון, אך מדובר בד"כ בהוצאה ניכרת, שאין טעם לספוג אותה עבור כיוון פטיפון אחד.

לאחר שביררנו את מרווח ההתקנה של הזרוע שלנו, עלינו לבחור שיטת כיוון ראש ולהשיג מד-זוית קשתי (arc-protractor) המתאים לשיטה שבחרנו. כמו במד-זוית רגיל, השיטה של Baerwald היא בדרך כלל התחלה טובה. עבור פטיפונים יפנים, Technics ותואמים, השיטה של Stevenson עשוייה להתאים יותר.

דבר נוסף שיש לקחת בחשבון הוא שטח החריץ של התקליט. כאשר נבקש לחולל את מד-הזוית הקשתי, נתבקש לבחור תקן עבור שטח החריץ, תחת הכותר "רדיוס החריץ". זה לא אומר שנרוץ למדוד את רדיוס החריץ. ברירת המחדל של תקן IEC/RIAA בד"כ נכונה עבור תקליטים שהודפסו בעולם המערבי, אבל אנו צריכים להיות מודעים גם לעניין זה. אם יש לנו תקליטים יפניים, או תקליטי מוזיקה קלסית ישנים מתוצרת גרמנית, ייתכן שהבחירה ב-JIS או ב-DIN תתאים לנו יותר.

יצירת מד-הזוית הקשתי והדפסתו

קיים ברשת מחולל מד-זוית קשתי בעמוד ההורדות החינמיות של קונרד הופמן. התוכנה מגיעה כקובץ zip ונקראת TemplateGen. מדובר בקישור השלישי מלמעלה בעמוד של הופמן. התוכנה מיועדת למערכות הפעלה Windows, והיא עושה עבודה טובה. הופמן מעדכן מדי פעם את העמוד ומוסיף שיפורים, כך שיתכן שיש גם גירסאות חדשות יותר של המחולל.

כיום, גם למשתמשי Linux ו-Mac יש חלופה, שכבר הצגנו קודם בהקשר של מדי-זוית רגילים. האתר alignmentprotractor.com לא רק שמאפשר לנו להדפיס מדי-זוית רגילים בעלי שתי נקודות אפס, אלא שיש לו גם מחולל מדי-זוית קשתיים מצויין.

הנתונים שאנו מתבקשים להזין במחולל המקוון של alignmentprotractor.com, בנוסף למרווח ההתקנה שכבר הזכרנו, הם שם למחולל (שם הזרוע, או הדגם שלה), וסטייה (עד 5%) מקנה-המידה בהדפסה. שני שדות מאפשרים לנו להזין אחוזי סטייה אופקית ואנכית.

לא תמיד נרצה להזין ערך כלשהו. יתכן שנצליח להדפיס מד-זוית בקנה-המידה גם ללא תיקון. אם נדרש תיקון, כשמד-הזוית על הנייר לא נמדד בהתאם למידות המודפסות בתחתיתו, לא נרצה בד"כ להזין אחוזי סטייה שונים לאנכי ולאופקי. הדבר עלול לגרום לעיוות בהדפסה. בכל מקרה יש למדוד את מד-הזוית על הנייר ולוודא שהמדידה חופפת את המידות המודפסות בתחתית. אין להתפשר על כך, גם אם מדובר בנסיונות הדפסה מרובים. זה חייב להימדד על הנייר 190 על 190 מ"מ.

המחולל המקוון לא רק קל לשימוש ומציג ברירות-מחדל טובות, כמו למשל הבחירה בשיטה של Baerwald ותקן IEC לשטח החריץ, הרי שהוא כולל גם הוראות שימוש מקיפות וברורות. הנתונים הגאומטריים, גם אלה שסיפקנו למחולל וגם אלה שהם תוצאה של חישוב, מופיעים לשם נוחיות על מד-הזוית עצמו.

שימוש במד-הזוית הקשתי

כאשר מד-הזוית מונח על הפלטה, יש להשחיל את הספינדל דרך החור במד-הזוית. כבר הזכרנו שאת החור יש לנקב עד כמה שקרוב לעיגול המסומן, ושהדרך הקלה ביותר היא לחרוץ "איקס" בעזרת סכין חיתוך ולהרחיב את החריץ בעזרת עט או מסרגה.

 השלב הראשון הוא כיוון אוברהנג. בעזרת מד-זווית קשתי זהו הליך קל. ניקח את הזרוע ביד ונשאירה באוויר, ונבדוק אם קצה המחט עוקב אחר הקשת המסומנת על מד-הזוית. נתחיל מהצד החיצוני ונתקדם עם הזרוע באוויר לעבר המרכז, כשאנו מוודאים שקצה המחט נמצא בדיוק מעל הקשת לכל אורך המסלול.

במידה וקצה המחט חורג מעבר לקשת, אנו צריכים לצמצם את האוברהנג ובמידה וקצה המחט נמצא לפני הקשת, אנו צריכים להגדילו. כיוון אוברהנג משמעותו הנעת הראש בשלה קדימה או אחורה, עד להשגת המרווח הרצוי. נשחרר את ברגי ההידוק של הראש, ונסיט אותו מעט קדימה, או מעט אחורה, ונהדק מחדש.

הזוית של הראש בשלה, בשלב הזה, פחות חשובה. אנו רק בשלב הראשוני ואנו רוצים לודא שמרווח האוברהנג תקף ביחס למד-הזוית. את הזוית של הראש בשלה נכוון בשלב הבא. העיקר הוא שקצה המחט יעקוב בדיוק אחר הקשת המסומנת.

במידה והמסילות בשלה אינן מאפשרות מרווח אוברהנג המאפשר לקצה המחט לעקוב אחר הקשת, יש לבחור שיטת כיוון שונה, בעלת מרווח אוברהנג אחר, שיתבטא בכך שנצליח להביא את קצה המחט לעקוב אחר הקשת. אם קצה המחט לא עוקב אחר הקשת המסומנת על-גבי מד-הזוית למרות החלפת שיטת הכיוון וניסיונות לכוון את האוברהנג, יתכן ששגינו בהזנת מרווח ההתקנה, או שטעינו בהערכתו או במדידתו. וצריך להתחיל מחדש.

 מרגע שקצה המחט עוקב אחר הקשת שעל גבי מד-הזוית, אין להזיז את מד-הזוית ממקומו יותר עד לסוף הכיוון. רצוי מאוד לקבע את מד-הזוית למקומו באמצעות הצמדת הפלטה לפטיפון בעזרת סרט דביק (איזולירבנד, מאסקינגטייפ, סלוטייפ וכדומה...).

 לפני השלב הבא חשוב לבצע ביטול אנטי-סקייט (anti-skate), והפחתת המשקל על המחט (VTF) ללא יותר מאשר 0.5 גרם. בזרועות שבהן מערך האנטי-סקייט מבוסס משקולת על חוט, די בהסרת החוט מהמוט התומך שלו. בזרועות אחרות בהן המערך מבוסס חוגה וקפיץ, פשוט מביאים את החוגה למצב אפס. הפחתת המשקל על המחט מתבצע בד"כ על-ידי כיוון של המשקולת האחורית הראשית, או משקולת משנית קטנה יותר.

במהלך הכיוון נידרש להניח את המחט על-גבי מד-הזוית. כוח אנטי-סקייט לא יאפשר למחט להישאר נייחת. אנו מפחיתים את המשקל על המחט, משום שאנו לא רוצים שתיווצר במנוף המחט הקפיצי סטייה בעקבות משקל אנכי. אם מנוף המחט ימתח תחת משקל אנכי, מרווח האוברהנג ישתנה בעת הכיוון, ולא יהיה זהה לאוברהנג בעת ניגון התקליט, כאשר קיים משקל אנכי משמעותי יותר על המחט.

 הצעד הבא עלול להיראות תמוה, אך הוא הכרחי. לאחר כיוון האוברהנג כך שקצה המחט עוקב אחר הקשת, יהיה חבל "לחבל" בכך, אך זה בדיוק מה שנדרש. יש לשחרר את הברגים בשלה ולהחזיר את הראש מעט (אבל ממש מעט, כמ"מ אחד או פחות) אחורה. אנו שואפים להגיע למצב שבו קצה המחט, ללא משקל אנכי המופעל עליו, ימצא מעט לפני הקשת המסומנת על מד-הזוית.

הסיבה לכך היא שכאשר המחט נמצאת על התקליט בזמן אמת, היא נמשכת מעט קדימה. מנוף המחט הקפיצי נמתח מעט, ומרווח האוברהנג משתנה. אנו צופים את התופעה מראש ומכוונים לפעולה בזמן אמת, גם אם צריך לחקות את התנאים בעת הפעולה.

 השלב האחרון זהה לאותו הליך בעזרת מד-זוית רגיל שאינו קשתי. בשלב הזה נכוון את הראש בשלה (תוך זהירות לא לשנות את מרווח האוברהנג) כך שהראש מקביל לקווים שעל מד-הזוית, כאשר המחט יושבת בדיוק במרכז הסימון העגול שעל הקשת. קיימים שני סימונים כאלה בשתי נקודות האפס. לא חשוב מהיכן מתחילים.

כמו במד-זוית רגיל, נחזור על הפעולה האחרונה גם בנקודת האפס השניה. כשנסיים, נוודא שוב בנקודה שבה התחלנו. זה עשוי להיות הליך חוזר, כאשר בכל פעם אנו משפרים את הכיוון בקצת. בסופו של ההליך הראש חייב להיות מיושר, כמו בתמונה, בשתי נקודות האפס. שימו לב לכך שבניגוד למד-זוית רגיל, מד-הזוית הקשתי אמור להיות מקובע. נקודות האפס ממוקמת על קשת המעקב, ואסור לנו לסטות מכך על-ידי תזוזה לא זהירה של הפלטה או של מד-הזוית.

מקורות